המקור לכשר אבל מסריח וההבדל בין רב חרדי לעיתונאי חילוני
אני מניח שנתקלתם במושג בעיתונות ובתשקורת החילונית כשר אבל מסריח. זה לא סתם צירוף מילים זה ביטוי. מה המקור לביטוי הזה? לפי מעשה שהיה. לאישה יהודיה פשוטה לא מלומדת שחטה וניקתה עוף.אותו עוף נפל לביב של צואה וניקו ורחצו את העוף מהצואה.האישה הלכה אל הרב ושאלה האם העוף כשר? (כי נפל בביב שגורמת לו לא להיות כשר,ככה היא חשבה,ברור שהעוף כשר,השאלה האם הוא אכיל?). הרב בדק את העוף וגם הרגיש בריח וקבע: העוף כשר,אבל הריח... כלומר שבגלל הריח המצחין גם לאחר הניקוי,קשה לאכול את העוף.
אצל עיתונאי חילוני המשפט התחלף לכשר אבל מסריח. רב חרדי לא יכול לומר דבר כזה על אוכל או אדם אן יצור חי, כי התורה מלמדת אותנו לדבר בשפה נקיה כמו שמובא במסכת פסחים דף ג. שלשון התורה ולשון חכמים בלשון נקיה וכך לדבר בלשון נקיה בדברי העולם. מסריח זה לא לשון נקיה לומר על עוף,ולכן הרב החרדי לא אמר זאת. עיתונאי שלא מדבר בלשון נקיה אומר מסריח (מה שהוא כותב ממש לא לשון נקיה וד"ל).
אין מושג ביהדות שדבר שהוא כשר הוא גם מסריח,אצל חילונים כנראה שזה אפשרי ואפשרי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה